הפסנתר הומצא על ידי ברתולומיאו כריסטופורי, אוצר כלי הנגינה של משפחת מדיצ'י בפירנצה בשנת 1712. החידוש בפסנתר, בשונה מכלי המקלדת האחרים שהיו קיימים עד כה, הוא שבפסנתר היה אפשר לשלוט על חוזק הצליל בהתאם לעוצמת הלחיצה על הקליד, ולכן זכה הפסנתר לשם "פיאנו-פורטה" (Piano-Forte, באיטלקית חלש-חזק), כיום, בשפות רבות נקרא הפסנתר "פיאנו" (Piano), כקיצור של פיאנו פורטה.
בעברית מופיע השם לראשונה בספר דניאל (בצורה "פסנתרין"), ומקורו ביוונית עתיקה (פְסַלְטֶרִיוֹן, שפירושו "נבל"; מאותו השורש גם המילה הלועזית למזמור תהילים, psalm, שבמקורה הייתה שיר שהושר לצלילי נבל).
הפסנתר הוא התפתחות של כלי מקלדת שכבר היו קיימים מאות שנים לפני הפסנתר, לדוגמה - הצ'מבלו והקלוויקורד. כמו הצ'מבלו גם הפסנתר הוא כלי מקלדת וכלי מיתר, אך בעוד שהצ'מבלו הוא כלי פריטה, הרי שבפסנתר מופקים הצלילים על ידי "פטישים" המקישים על המיתר, ולכן הפסנתר הוא גם כלי הקשה. ההקשה בפסנתר מאפשרת שליטה באצבעות על חוזק הצלילים, שליטה שלא הייתה קיימת בצ'מבלו. כלי דומה הוא העוגב שגם לו יש מנענעים, אך בכלל אינו שייך למשפחה זו, מכיוון שהוא כלי נשיפה ואין בו מיתרים.
במנגנון הפסנתר חלו שינויים ונוספו המצאות במשך מאות שנים. כך לדוגמה, את פטישי העור המעובד החליפו פטישים מצופים בד לבד דחוס, המאפשרים צליל עמוק וחזק יותר. באופן דומה, מנגנון הפסנתר עבר שינויים רבים שאיפשרו החזרה מהירה יותר של הפטישים, על מנת לאפשר נגינת אותו צליל פעמים רבות ככל הניתן בשנייה. למעשה, המנגנון הטוב ביותר נמצא בפסנתרי כנף הנעזרים בכוח המשיכה של כדור הארץ על מנת ליצור התנגדות לכוח שמפעיל הנגן. פסנתר עומד מחקה מנגנון זה על ידי שילובם של קפיצים המבטיחים החזרה מהירה. מנגנון הפסנתר משלב מספר אלמנטים מרכזיים נוספים, כגון אטמים, שתפקידם לחסום את הצליל כאשר נפסקת הלחיצה על הקליד, הדוושה הימנית, שתפקידה לבטל את פעולת האטמים, והדוושה השמאלית, שמסייעת להחליש את עוצמת הצלילים. ברוב פסנתרי הקיר נמצאת בין שתי הדוושות גם "דוושת אימון", שלחיצה עליה מורידה בד לבד בין הפטישים למיתרים ומאפשרת נגינה בעוצמת צליל נמוכה בהרבה, אולם בדוושה זו לא נוהגים להשתמש בהופעה מול קהל, בגלל הצליל הסגור והמופנם. קיימים גם פסנתרי כנף בעלי דוושה נוספת, אמצעית, המסייעת לדוושה הימנית להפיק ערבוב של הרמוניות, ומשמשת בעיקר נגנים מקצועיים ומיומנים במיוחד.
עם המעבר למסגרת פלדה (בשנת 1820 לפסנתר כנף וב -1825 לפסנתר עומד), שהחליפה את מסגרת העץ, התאפשר לבוני הפסנתרים למתוח את מיתרי הפסנתר למתח גבוה מאוד, של כעשרים טונות. מתח זה מאפשר לפסנתר להנות מצליל חזק ומתמשך, בשונה מהפסנתרים של המאה ה-18 שצלילם היה קטן בהרבה. יש לזכור כי הפסנתר המודרני, שצלילו חזק ובהיר, איננו הפסנתר עליו נכתבו היצירות הקלאסיות לפסנתר.
שלומי דגול ישמח לעזור בכל שאלה בנוגע לרכישת פסנתר, בדיקה ,תיקון , מכירה וכל עניין ודבר
